"מי אני?" – זו שאלה שאני שואלת את עצמי מדי פעם, ברגעי הערות שלי. שאלה מסקרנת וגם מטלטלת. שאלה שבכל פעם מחדש אני נבוכה לגלות עד כמה היא חסרת תשובה.
שאלה שבכל פעם מחדש אני נבוכה לגלות עד כמה היא חסרת תשובה. (ומיהי, בכלל, השואלת? ומיהי זו שנדהמת לגלות?) שאלה שכנראה אמשיך ואשאל, אמשיך ואשאל. אמשיך ואשאל. אני מזיעה עכשיו. בחוץ הבנות משכשכות במי הבריכה. המים, השמש, הצחוק המתגלגל, צל הפקאן, הקונכיות שעל המדף, המחשבות שלי, הנשימות, הכיווץ בבטן, העייפות. רגע של סיפוק ועוד רגע של חוסר נחת. כל אלה הם חיי כעת. אוסף משתנה של אינספור תנאים ונסיבות. אלה הם חיי, ומי אני? מיהי בעלת החיים האלה? ומיהי זו ששואלת שאלות על חייה ברגע הזה, ואולי באותה הזדמנות גם שוכחת לנשום? אני משכימה לקום כנעמה. וזהו רק שמי, אמירה שימושית ולא אמיתית.
המאמר פורסם גם כאן »